בית יעקב על התורה
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, מורה על כללי הלמוד מד"ת, שמלמדין את האדם שיהיה תמיד בבחינת אמירה שהיא בלחישה, כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:), והוא שלעולם יהיה אדם רך כקנה, שיהיה בנקל להטותו ממדה למדה ולא יתעקש בשום דבר בעולם, אך יעמוד מרחוק בכל הענינים, שאם אך ראה יראה שאין בזה רצון השי"ת, אזי יהיה נקל לו להנתק ממנה. והענין בזה הוא, שקודם כל פעולה, בזמן שהוא במחשבה שחושב אם לעשותה אם לאו, אזי אם יתיישב בדעתו שלא טוב הדבר בעיני השי"ת, אזי נקל לו מאד לעזוב הדבר ההוא, כי המחשבה אינה אדוקה בשום דבר בעולם. אכן כשנשפל ממחשבה לרצון, אזי נדבק בה האדם ביותר ולא יוכל לעזוב הדבר עד שיכריחהו שיעשה הדבר בפועל. אמנם כשעושה הדבר בפועל, אזי הוא נסבך בה בסבך עד שאינו יכול להנתק ממנה בשום אופן. אכן המעשה מצד עצמו אינו עוד בתכלית הרע, כי ביכולת ה' לבררו עוד לטוב, ולהראות לבני אדם, שאף כי נדמה לעין אדם שהוא בתכלית הרע, אבל באמת נמצא בהפעולה ההיא עומק עמוק מתפיסת האדם, שכן גזר ואמר השי"ת שכן יקום, וע"ז אמר המלך דוד (תהילים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. אכן כ"ז הוא רק כשלא נודע עוד לבני אדם תכלית הכוונה מזו הפעולה, אזי תוכל עוד להתברר לטוב, אבל אם תכלית כוונת הפעולה גלויה לעין אדם, שהוא בבחינת דבור שמורה על התגלות מפורש, כדאיתא שדיבור לשון קשה, והוא שיש לבני אדם תפיסה בתכלית כוונת זו הפעולה, כדוגמת הדיבור שאדם מדבר ומפרש לחבירו עד שיהיה לחבירו תפיסה בדבריו, זה הוא בתכלית הרע מאדאוענין חלוקת המדרגות הזו מובאת לעיל פרשת נח אות ז וזה לשונו: כי הנה נמצא חמש מדרגות בהוצאת כל דבר מכח אל הפועל. וסדרם כך זה למעלה מזה, הרהור מחשבה רצון מעשה דיבור. אף כי לפי הנראה המעשה הוא היותר אחרון, אכן באמת הדיבור הוא הגמר השלם, וכמ"ש בש"ס (שבת לג:) אעפ"י שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר. ובזוה"ק פ' מקץ (דף ר.) מחשבה שרותא דכלא ומלה דאיהי סיומא דכלא. שכל זמן שהוא בהרהור רצון ומחשבה עדיין אין הכרה לשום אדם זולתו במהות מחשבתו, ואף אם מוציא מחשבתו לפועל במעשה, בכל זאת אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בבירור גמור, שעוד יוכל לפרש טעמו וכוונתו במעשה הלז על פנים אחר ממה שסובר בו זולתו. אמנם הדיבור הוא המפרש את הכוונה של הפועל בעליו באופן שאין עוד שום שינוי וחזרה להפוך את דבריו, שאזי תפול עליו השאלה מזולתו על שסותר את דבריו הראשונים. ועיין תפארת יוסף חג הפסח ד"ה רבן גמליאל [איתא].. וע"ז הם כלל הלמודים מד"ת, שלעולם יהיה אדם בבחינת אמירה בלחישו, שכל ההתישבות שלו יהיה עוד במחשבה, שאז הוא בכח אדם לעזוב את מחשבתו אשר חשב ויעשה רק הטוב בעיני ה' כפעם בפעם:
ישמח משה
באופן אחר נראה לישב הקושיות בהמקראות הנ"ל וסמיכות הפרשיות, כי מצינו (זוהר ח"א ס"ז ע"ב) שנח עשה שלא כהוגן במה שלא התפלל על בני דורו, כי היה ראוי לו לעמוד בפרץ ולהשיב חמה ולהיות צדיק מושל ביראת אלקים (שמואל ב' כג ג, מו"ק ט"ז ע"ב), ולא להסכים עם אלקים היינו דין, ובפרט שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו חייב, והענין כי בדיני נפשות כלו לחייב, זכאי, והקב"ה מנהיג עולמו בדת תורתו הקדושה, ונמצא אם כלו חייב ואין מיימינים, זכאי והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש ויאמר ה' אמחה את האדם (בראשית ו ז), היינו מדת הרחמים שאף מדת הרחמים הסכים, ואם כן כלו לחיוב והיה ראוי להיות זכאי, אך ונח מצא חן והיה צד זכות בעולם, לכך יצאו כלם לחיוב כנ"ל, אם כן הוא היה הגורם, על כן ראוי היה לו לעמוד בפרץ ולומר שאינו רוצה להיות נחשב לצדיק שיחייב בצדקתו לכל העולם, כמו שטען משה כמו שאבאר אי"ה בפרשת תשא, על כן נעדר מנח שם תמים, אבל זולת זה היה צדיק גמור. והנה ידוע מהרמב"ם ז"ל שכתב שאריכת שנים בדורות הראשונות, לא היה רק ליחידים המפורשים בתורה הקדושה, אבל שאר בני אדם חיותן היה כמו עכשיו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', עד כאן. ונמצא לפי זה עברו כמה דורות עד שהיה נח בן שש מאות שנה. ועל פי זה יתבאר המשך סמיכות הפסוקים הנ"ל ויאמר ה' וגו' ונח מצא חן כנ"ל כמ"ש, והיינו אלה תולדות נח ר"ל המבול שהוזכר בפרשה, אחר כך הוא הוליד (וכמו שפירש רש"י בפרשת תולדות (בראשית כה א, ד"ה ואלה) יעקב ועשו האמורים בפרשה), שהוא היה הגורם, כדכתיב (ישעיה נד ט) כי מי נח זאת לי, כי איש צדיק תמים היה ויכול להיות צדיק מושל וגו' לבטל הגזירה, לכך אמר היה בדורותיו, ר"ל בהדורות שכבר עברו לפניו אבל לא בדור הזה, כי עכשיו נעדר ממנו שם תמים משום שלא התפלל עליהם. והיינו את האלקים התהלך נח, ר"ל שהסכים עם הנהגת אלקים דהיינו משפט ודין, ולא היה בבחינת מושל לבטל הגזירה ואין זה רצון השי"ת, כמו ששמעתי בשם החסיד הקדוש האלקי המפורסם מו"ה אלימלך מלוזענצק זצוק"ל שאמר לפרש מה שיסדו בחרוז האדרת והאמונה, הנוי והנצח לחי העולמים, כי מלך בשר ודם אם מנצחין אותו אין זה תפארתו, אבל הקב"ה ית"ש הוא תפארתו ותהלתו שמניח לבניו שינצחוהו כביכול, וקא חדי ואמר ניצחוני בני כמבואר בבבא מציעא פרק הזהב (ב"מ נ"ט ע"ב) בתנורו של עכנאי. והיינו הנוי והנצח, הוא רק לחי העולמים, ודפח"ח וש"י. ומשום הכי אחר כך נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ולא נאמר תמים, כי מחמת זה נעדר ממנו שם תמים כנ"ל. ועל פי זה שכתבתי יתבאר המדרש רבה (ב"ר ל' י') על פסוק את האלקים התהלך נח, וז"ל: ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר משל למלך שהיה לו ב' בנים וכו', אמר לקטן הלך עמי, ואמר לגדול בא והלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז א), אבל נח שהיה כחו רע את האלקים. ר' נחמיה [אומר] משל לאוהבו של מלך וכו', עיין שם. נ"ל דדעת ר' יהודה הוא כמ"ש דנח הלך אחר הנהגת אלקים, ולכך היה כחו רע ונעדר ממנו שם תמים, אבל אברהם נהג אותו כביכול, וזה רצון השי"ת ועל זה אמר לו והיה תמים כנ"ל.
ליקוטי מוהר"ן
וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶיךָ – כְּלוֹמַר הַיֵּצֶר הָרָע יִתֵּן, כְּמוֹ יִמְסֹר, אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶיךָ, עַל דֶּרֶךְ: צַדִּיק מוֹשֵׁל בְּיִרְאַת אֱלֹקִים (שמואל־ב כג).